\\ העצמאות שלי \\ הצד הזה של הסטטיסטיקה \\

ג׳סי ואני התחתנו לפני כמעט ארבע שנים. היינו כל כך מאוהבים. היינו זוג מושלם. באמת. היינו חברים הכי טובים, העוגן אחד של השניה ואחת של השני, זוג כזה שכולם מקנאים בו על כמה שהוא לאבי-דאבי ומושלמים יחד.

אף אחד לא עומד מתחת לחופה וחושב ״זה לא יהיה לתמיד״.

אני בטח לא חשבתי ככה.

ואז נולדה אלמה.

והלחץ היה יותר מדי בשבילנו. כנראה שלא התאמנו אחד לשני כל כך אחרי הכל.

השנה האחרונה לנישואין הייתה שנה של הידרדרות של מערכת היחסים, ניסיונות להציל אותה, והבנה שזה לא הולך.

אני לא אכתוב פה שזה היה באשמתו, או שזה היה באשמתי. כי מה זה משנה עכשיו. 

איט טייקס טו.

בהתחלה הרגשתי כל כך חזקה, מעצם זה שאני מוציאה את אלמה ואותי ממצב כל כך לא בריא (היו הרבה מתחים). הרגשתי כעס על כל הדברים שקרו בשנה האחרונה, התחזקתי, הרגשתי מעולה. 

ואז, לפני בערך שלושה שבועות (ועוד יותר - כשקיבלתי משמורת לפני שבוע), הכתה בי ההבנה ש...זהו. נגמר. נגמרנו. זה סופי, זה מוחלט. אנחנו לא נהיה יותר. המשפחה שלנו לא תהיה יותר (כלומר, ברור שנהיה קרובי משפחה תמיד. אבל לא השלישיה שהיינו), החלום שהיה לי על המשפחה והזוגיות עם ג׳סי, זוגיות בת כמעט חמש שנים, התנפץ ולא יהיה עוד. הוא היה החבר הכי טוב שלי, הוא אבא של אלמה...

וכיוון שיצא לי לחשוב כל כך הרבה על מערכת היחסים שלנו בשלושת השבועות האחרונים - פתאום מההרגשה החזקה כל כך, מה-high הזה שתיארתי למעלה, נפלתי ל-low של געגועים לזוג שהיינו, לג׳סי שהוא היה פעם, והרבה (הרבה) בכי. פירנסתי יפה את הבעלים של קלינקס בשבועות האחרונים.

ועכשיו מה? עכשיו אני יוצאת לעצמאות. העצמאות שלי. לגלות מי אני לבד, מחוץ לנישואים עם ג׳סי, בתור אמא. מנסה להבין מה אני רוצה לעשות כשאני אהיה גדולה (אני כבר גדולה - אז זה נושא קצת מלחיץ, אני משתדלת להילחץ מזה בצורה מועילה).

אז מה עזר לי בינתיים?

• לדעת שהבית שלי חוזר להיות רק שלי (ושל אלמה)
• ושכשאני מנקה - אני מנקה רק עבורי ועבורה (ועבור הסווארלולה)
• וגם את הנפש - אני מנקה רק בשביל שתינו
• אני לא צריכה להפריד יותר בין בשרי וחלבי
• כי הבית הופך להיות טבעוני כמעט לגמרי (למעט כמה מוצרי חלב בשביל אלמה)
• אני לא צריכה לשמור שבת יותר, אפילו לא קצת.
• והכי חשוב - מעגלי התמיכה הנפלאים שלי: כמה חברים.ות קרובים שידעתי שאני יכולה לצלצל או לסמס להם בכל רגע נתון ולספר להם הכל והם יהיו שם בשבילי ויקשיבו, יתמכו, יגידו את הדבר הנכון ופשוט יהיו. חברים נוספים - אוף ואונליין שהביעו המון המון תמיכה (אני מקווה שהם יודעים כמה אני מעריכה את זה - כי אני כל כך מעריכה את זה וזה כל כך מחזק!!!). המשפחה שלי - שתומכת בי במהלך כל זה במאה אחוז. והכי הכי הכי - אמא שלי, שתומכת, מפנקת, עוזרת עם אלמה, עוזרת בלי אלמה ;) ופשוט נמצאת שם בשבילי תמיד. 
• ומעכשיו - גם לכתוב פה, בפלטפורמה שאני כל כך אוהבת וכל כך חשובה לי. אני מתכוונת לעשות את זה כי חשוב לי להציף את הנושא הזה (כמו נושאים חשובים אחרים שכתבתי ואכתוב עליהם כמו הפרעות אכילה ודימוי גוף) כי חשוב לי שא.נשים נוספות.ים ידעו שהם לא לבד בסיטואציות האלה או בכאב הזה. ואני כותבת בכנות, כי אף פעם לא האמנתי שאני צריכה להסתיר או שיש לי סיבה להסתיר. אני מאמינה שיש הרבה יותר מה להרוויח מכנות מאשר מהסתרה ולהרגיש ״בושה״. ובכל זאת, אם הסטטיסטיקה היא ש-50% מהזוגות שמתחתנים מתגרשים - אז אין צורך להרגיש בושה. זה קורה. לחצי מאיתנו. עדיף לדבר על זה ולמנוע מהזוג הבא להתגרש, לא? או ללמוד בשביל הפעם הבאה...
• להתעסק בדברים יצירתיים
• אלמה. אלמה המהממת, החכמה, המצחיקה, היפהפיה, השובבה, הנפלאה, מקסימה, המושלמת שלי (ושלו).

כבר כתבתי פה בעבר שאני כמו עוף חול, נשרפת אבל תמיד קמה מהאפר (לא בכדי הנצחתי עליי אחד).

הנה אני מנערת מעצמי לאט לאט את האבק, ומאחה את הקרעים בבגדים (בלוג אופנה או לא בלוג אופנה??)

אתם תראו, אני עוד אשוב לגדולתי, and then some.

ואסיים בציטוט אהוב שמחזק אותי בימים אלו: 

״אלו לא היכולות שלנו שמראות לנו מי אנחנו,

אלא הבחירות שלנו״

(אלבוס דמבלדור)

צילום מהחתונה - לירון ברייר

צילום היריון וצילום תדמית - נעה קדמי מ-PHOTO PAPI