\\ feed me seymour \\


me at 16.5, just on the verge of it.
wanna know what IT is?
keep on reading

after a lot of encouragement from you guys
(and mainly, you girls)
i'm feeling comfortable enough to start writing
about things that i haven't written about before

not here, anyway.

this post is quite heavy. pun intended.

__________

at the age of 16 i had my first boyfriend
when he broke up with me, it triggered it

i never *ever* thought, before that, that i will ever deal with eating disorders
i used to love eating to much to be anorexic
and could not bear to make myself throw up - so no bulimia for me.
well, it turns out i was only a third right.

for about 6 month after that, i realized i could eat only 300-400 calories a day
and not be too hungry at all
so i obviously lost some weight and felt elated
(even though my weight was perfectly fine before that. i was athletic and lean)
because i felt in control over...something in my life.

one bright day, i started binging
it came out of the blue
half of the food we had at home disappeared
into my stomach
and within 3 month i put on 25 or so kilograms
(which meant i put on about 40% of my previous body weight.
it put quite a strain on my body, as could be expected)
and it went on and on for months and years.
i would starve myself for half a day
(thinking that *this time* i could manage to starve myself back into my pre-disorder weight)
but once i "broke" even a little bit 
(a bite of something that wasn't on my 500 calories a day very "sane" meal program)
all hell broke loose
and i could not stop eating
until i cried myself to sleep at night.

every night.

 i said before, that i was only a third right;
indeed, i couldn't bring myself to throw up
but i indeed dealt with anorexia
and i didn't even know that compulsive overeating was even a thing

it didn't help that i had a new boyfriend
who used to tell me that if i'm gaining weight
it's because i lack will power
and i'm just a weak person
(well, at least we know my taste in men has improved dramatically since then :) )

it didn't help that my best friend was (and still is) skinny
and could eat mounts of everything i wanted to eat
without it having any effect on her weight
(babe, love you!)
and i couldn't help but wonder why me??

skinny eden, not so skinny me, 3 years ago
it certainly didn't help that at the time
my mom had a dramatic weight loss because of some anti-migraine pills she took
and she started giving me clothes that were too big on her
or that i couldn't find any pants that would suit me in "normal" shops.
my boobs got out of control (i think a G cup would be about right)
and my stomach was on the verge of tearing
and i felt like an elephant in a china shop
and i knew that if it continued, i could end up
having to go an emergency surgery
because my stomach would literally buckle under the pressure

so i did the only thing i could;
i dealt with it through art


this was my final project in high school
in the visual arts department
it was the first (and only) time i "purged" myself, so to speak

one thing is for sure - i was always very aware
and was never shy
about my eating disorder or my weight issues

when i was 20 (after having broken up with said boyfriend, thank you!)
i worked at a fashion boutique chain in tel aviv
i was the biggest girl there, at a whopping size 42\14
i was the example of "a big girl can wear this dress, see?"
when i girl over a size 0 came into the store.
it didn't help much.

what did help was a lot of therapy
and also, quite surprisingly - my fat cat, lola


she is so luscious and shmexy
(yes, shmexy!)
and i realized i love grabbing her big jelly belly
and she is so amazing just as she is 


my then-good-friend-and-now-sister-in-law also helped, 
even though she didn't know it.
when we met almost 3 years ago
we had very similar bodies.
at the time i was very unhappy with mine
but i loved hers
she is so feminine and confident and down right hot

and one day
at a girls' night she hosted
i just realized (shockingly) that, hey, we don't look so different
and if she's hot, then...wait...so am i!

about a year after that shocking realization, jesse proposed
and i decided an upcoming wedding is a good enough reason
to start actively dealing with my weight (which was still 20-ish kg more than my starting weight)
so i started going to weight watchers
and i managed to lose about 8 kilograms
and keep them off (!)

can't help but first notice the double chin, and only then the happy faces
 things are looking better now.
i'm usually eating like a normal person
and i don't have that many binges anymore
but i have to admit
that knowing (or, realizing)
that this disorder is never going to really be a thing of the past
and that i will always think and perceive food differently than other, normal people
(i don't even remember what it's like to think of food like a normal person anymore)
and that this will be a constant struggle for me
is hard.
in fact
it was a devastating realization that i had in therapy, about a year ago
mainly - because on top of dealing with it and struggling, myself
i am terrified that my future kids will be affected by this

so i'm trying to take it day by day
and i'll deal with the kids thing when the time comes

and in the meanwhile
i'm dealing with my body issues with art (as you've seen here and as you'll see in future posts)
 and i'm thankful for the constant support 
my amazing husband and family and friends provide me

i also want to thank sharona for inspiring me to write this post
and you guys
for reading it
(i know it was way longer than my regular posts)

have a great tuesday

xo

6 תגובות:

*Maja* אמר/ה...

את נפלאה, את מרגשת, אני מרגישה שאני מכירה אותך עוד טיפה וזה כיף.
תמיד הערצתי בחורות כמוך כי אני יודעת שאם אני בתור מה שאת מגדירה רגילה הייתי צריכה להתמודד עם המאבק התמידי הזה, כנראה הייתי מוותרת לעצמי.

מחכה לעוד פוסטים אישיים ואיכותיים וכמובן לקפה קר במהרה בימינו XXX

The Fashion Kitty אמר/ה...

בתור מי שסובלת ועדיין סובלת מנחת זרועה של הפרעת אכילה, אני לא יכולה אלא להזדהות.

שנים זעקתי בשקט, כי "אכילה כפייתית" או "אכילה בולמוסית" לא היו הפרעות אכילה. לא באמת. לא הייתה להם את יחסי הציבור של בולימיה או את היוקרה של אנורקסיה שלעיתים מקושרות עם דוגמניות. אכילה כפייתית הייתה מקום בודד ורע. מקום שלעיתים מרגיש דקה לפני המוות.

זה המקום שהכי קשה להחלים ממנו, כי ההחלטה לגשת לטיפול היא מבורכת, אבל לחלוטיין נובעת מבגרות אישית שלך, כיוון שזו לא הסביבה שדוחפת אותך לזה בדרך כלל. בעיניהם את "סתם שמנה" שצריכה פשוט "לסגור את הפה"

מברכת אותך ומאחלת לך רק בריאות. המון בריאות. ושפע שלה. :-)

Lace and Chiffon - בלוג אופנה אמר/ה...

רק רציתי לומר לך שאת נראית נפלא ולאחל לך המון בריאות ואושר!

יאנה

laceandchiffonblog.blogspot.co.il

Hug אמר/ה...

פוסט מרגש וחשוב
תודה שחלקת איתנו את הסיפור שלך

את יפהפייה וחזקה
אל תשכחי את זה אף פעם

lillou אמר/ה...

מאיוש - אני אגיד לך את האמת, אני לא יודעת איך אני ממשיכה כל פעם, אבל יש לי הרגשה שגם את היית מצליחה...
אני מניחה שאם אני מסתכלת על זה כמו שאני מסתכלת על זה (כלומר - הברירות הן מבחינתי או אופטימית - הוה אומר להמשיך להתקיים ולהאמין שיהיה יותר טוב, או פסימיות - כלומר לתת לזה לנצח אותי, לתת לעצמי לאכול את עצמי עד לקריעת הקיבה שלי, ולחשוב שאני אפס מאופס שלא ראוי להתקיים) אז די ברור איך להמשיך....

קיטי יקרה - אני מניחה שגם את חווית את זה - קנאה יוקדת בבנות אנורקטיות, רק כי הן "זחקות מספיק" כדי "לסתום את הפה", וגם כי הן רזות, כמובן.
אבל...כן, הבנתי תמיד שזה לא בריא, ולכן פניתי לטיפול והתקדמתי בצורה לא מבוטלת. כולי תקווה שגם את בדרך הנכונה!! בריאות בריאות, אושר ועוד בריאות!

יאנה - תודה תודה תודה :)

ואחרונה חביבה - הגר - גם לך תודה, ושמחתי לחלוק :)
עם מי אם לא איתכן??

שוב תודה לכל מי שהגיבה, וגם לכל מי שרק קראה
מקווה שהצלחתי לעזור אפילו למישהי אחת...

sapsap אמר/ה...

עוקבת אחריך בבלוג בשקט בשקט,
אבל הפוסט הזה גרם לי לכתוב פה;

מראות עיניה של מישהי שרואה אותך במכללה כבחורה המגניבה שהייתי רוצה להיות (אפילו חצי מגניבה מזה) אי אפשר לנחש עם מה את מתמודדת
עשית ועושה עבודה נפלאה, וזה כיף לשמוע שיש לך דרכי התמודדת כל כך אמנותיות ומערכת תמיכה של אנשים טובים

בתור אחת שמבלה בשומרי משקל מדי פעם ( אחרי תקופה בלתי מבוטלת שביליתי שם מדי שבוע) ובתור אחת שגרה אצלנאמא שחיה ונושמת שומרי משקל (ועובדת שם) אני יודעת שמלבד ההצלחות יש גם לפעמים אכזבות וזה יום אחרי יום של לקום ולא להסתכל מה היה. אתמול

את נהדרת (זה כבר ברור)
ואת אישה חזקה
וכל מה שנותר זה לאחל לך רק להיות שמחה ומאושרת בחלקך!

ספיר.

YOU MAY ALSO LIKE...

Related Posts Plugin for WordPress, Blogger...