\\ משפחה \\ אם \\ לב \\


אמנם כבר הגענו (ועברנו בשבוע שעבר) תאריך דביק אחר בלוח השנה, וכאילו פספסתי את ההזדמנות לכתוב את הפוסט הזה לשנת 2016, אבל אף פעם לא באמת עניינו אותי תאריכים והזדמנויות ולהיות עד כדי כך און-פוינט. כשמדובר בלהגיע למקומות פיזיים אני תמיד מקדימה, אז כשמדובר על לכתוב על דברים מותר לי קצת לאחר. חוץ מזה, מה רע בלהיות באיחור אופנתי??
בשבוע שעבר היה יום האם. השני שלי בתור אמא חד הורית, אמא משמורנית, השלישי שלי בתור אמא בכלל.
באיזשהו שלב החליטו בארץ לנכס את היום הזה ולהפוך אותו ליום המשפחה. במקום לקחת איזשהו יום אחר ולהפוך אותו ליום הזה. שזה צעד שאני לא כל כך מבינה. אני תמיד בעד למצוא *עוד* סיבות לחגוג, לא *להמיר* סיבות לחגוג. בטח לא כשזה בא על חשבון נתח כל כך חשוב מהאוכלוסייה. הלוווו?! איך כל האמהות לא התמרדו נגד העניין הזה עדיין???
אבל נניח את העניין הזה בצד, ונתמקד בסיבה שלשמה התכנסו פה; המשפחה שלי.
כמו לכל משפחה, גם למשפחה שלי יש כלמיני משפטים, חווויות, משפטים,מעשים ושאר אנקדוטות שנכנסו לפנתיאון המשפחתי.
לרגל יום המשפחה שעבר זה מכבר, רציתי לחלוק איתכם כמה (וברור שאני אתחיל עם אנקדוטה משעשעת לוכסן מביכה על עצמי) :




  • כשהייתי אולי בת 4, חיברתי את השיר הראשון שלי אי פעם. קראו לו "הפרח האדום", ולידו השירים של אבי ביטר הם מופת של אופטימיות ושמחת חיים. לפני שלוש שנים הוריי שיפצו את הדירה שלהם, כך שיצא לי לרוקן את כל המגירות והארונות בחדר שהיה שלי, ולהיתקל בגירסה מודפסת של השיר (שכנראה הקלדתי והדפסתי אי שם סביב גיל 7, כשאחי קיבל את המחשב הראשון שלו ליומולדת 10). זה הולך בערך ככה:"הפרח האדום שלי נבל, ואין לי שום תקווה בלעדיו (... לא זוכרת בדיוק מה השורה כאן...)"וכן, למקרה שתהיתם, בגירסה המודפסת המדוברת מודפסים גם "אווווווו" ו"אההההה" למיניהם. מביך, כבר אמרנו???כמובן שאמא שלי (וגם אחי) מנצלים כל הזדמנות להזכיר לי את השיר הזה. בעיקר כשאני מביאה, נניח, בנזוג חדש הביתה (מה שלא קרה בערך 6 שנים), אבל הם תמיד מוצאים הזדמנויות משמחות שכאלו.

אני לא אגלה לכם אם השיר שלי התחרז או לא. אבל התרנגול הזה כרת לעצמו את הראש כשהוא שמע אותו, מרוב דיכאון. סורי, מר תרנגול. 

לשמחתי גם אני מוצאת הזדמנויות לנקום...:
  • כשאמא שלי הייתה פעוטה היא לא יכלה לבטא את האות ל' (מעניין איך היא הייתה מבטאת את השם שלי...). אז למשל היא הייתה אומרת "חתוי" (חתול), "יאורה" (ליאורה - ואגב, סבתא שלי עדיין מבטאת את השם שלה ככה לפעמים) וכלמיני דברים כאלו. בין היתר, כשהייתה רואה חיילים, הייתה מצביעה וקוראת "חייים" (חא-יא-יים). מתישהו היא התחילה לבטא את האות ל', ואז היא חשבה שכל י' היא ל'. סבא וסבתא שלי הלכו איתה ברחוב, והם ראו קבוצת חיילים. היא הצביעה עליהם ואמרה "חללים! חללים!". אאוץ!
תמונה מכאן
  • קיקי, בן הזוג של אמא שלי ב-22 (או 23? איבדתי את הספירה) השנים האחרונות הוא עולה חדש-ישן מצרפת. כשהוא למד באולפן אי שם בשנות ה-90 המאוחרות אחרי שעלה לארץ, הוא השאיר לאמא שלי פתק: "יוטר מי אטמול, פחות מי מחר" (כלומר - אוהב אותך יותר מאתמול, פחות ממחר). אחד הדברים הכי מקסימים שאי פעם נכתבו שחור על גבי צהבהב. הפתק הזה (ואחד נוסף - "הורים שלי אצל הורים שלך", או משהו דומה) עבר מארנק לארנק לאורך השנים - עד שהארנק שהכיל את שני הפתקים נגנב מהתיק שלה כשהיינו באייץ' אנד אם לפני פחות משנה. יותר מהכל, יותר מהכסף, יותר מכרטיסי האשראי והרישיונות וכל הביורוקרטיה וההתעסקות בביטול הכרטיסים וחידוש חידוש הכרטיסים והתעודות השונות - זה הדבר שהכי העציב ועיצבן את אמא שלי שנגנב.ממש עכשיו לוולנטיינס היא קיבלה ממנו פרחים (בזמן שהוא היה בחו"ל) עם כרטיס שנכתב על ידיו: "+ מי אתמול, - מי מחר"ומשהו אחרון לגבי המשפט האלמותי הזה - אמנם התגרשנו, אבל החתונה שלנו הייתה ולנצח תהיה בעיניי קסומה. קיקי ליווה אותי לחופה, ואני הפתעתי אותו, כשאת הקטע שכתבתי לג'סי והקראתי בחופה סיימתי בדיוק עם המשפט הזה :) וכמובן שקיקי הגיב... בדיוק כמו שקיוויתי וציפיתי!



מחפשת את הקיקי שלי. 

  • סבא שלי המקסים ז"ל רצה לקנות לאמא שלי עגילים. היא כבר הייתה בת למעלה מ-21 (כי רק בגיל 21 עשתה חורים באוזניים). הוא הלך לחנות תכשיטים וביקש "אוזניות". כמובן שמאז אנחנו קוראים ככה לעגילים במשפחה ולהפך

אחת התמונות האהובות עליי, של אחד האנשים האהובים עליי, אם לא ה-. (טוב, במקום הראשון עם פוצקה)
  • אחד הסיפורים המוצלחים: אמא שלי קנתה מכשיר להכנת לחם, לפני שנים. בהתחלה היא הכינה לחם כל כמה ימים והלחמים היו ממש מוצלחים. ואז קרה משהו (לא ברור מה) והלחמים הלכו והתכווצו. היא הייתה שמה את אותם רכיבים באותן כמויות כמו לפני כן, מפעילה על אותה תכנית במכשיר, אבל משום מה הלחמים סירבו לתפוח והפכו לגוש לחם דחוס במשקל קילו, כל פעם קטן יותר מהפעם הקודמת. יש מצב שאם היא הייתה ממשיכה, היא הייתה מייצרת גלולות לחם לאסטרונאוטים...


ללחם באמת יש טעם הרבה יותר מוצלח (ומרוכז...) כשנמצאים במרחק של כמה מאות אלפי קילומטים מהבית, ואוכלים אותו עם נוף כזה...

  • כשאחי ואני היינו קטנים, הלכנו לקייטנות בחופשת פסח ובקיץ. אמא שלי הייתה מחכה איתנו לאוטובוס של הקייטנה בכיכר ליד הבית. ראוי לציין שאחי הוא עד היום אחד האנשים הכי תמימים (יש שיגידו - פתאים. רועי - איי לאב יו!) שאי פעם התהלכו על פני הכדור הזה. כל יום, אבל כ-ל יום מחדש, הייתה חוזרת על עצמה הרוטינה הבאה: "רועי....הנה האוטובוס!!! לא בא...." -"אוף, אמאאאא". "הנה, הנה האוטובוס!", -"באמת??", -"לא בא...." :)


כמה גיקי מצידי זה לזכור כמעט לגמרי את ההימנון של קייטנת "נווה נופש"?? כן...אני יודעת...מזעזע.

  • לאח שלי הייתה חברה כשהוא היה בצבא. הוא היה בתפקיד קרבי וסודי משהו, והיא לא הייתה בצבא. יום אחד, או ליתר דיוק, לילה אחד היא התקשרה לאמא שלי בהתרגשות - "רועי פה! הוא ברמת גן!!!". אמא שלי, שדיברה איתו על בסיס ממש קבוע, כמעט יומיומי, וידעה פלוס מינוס איפה הוא ומתי הוא הולך לאן ואיפה הפעולות שלו אמורות להתבצע פחות או יותר, ובעיקר - מתי הוא חוזר הביתה, שאלה אותה "על מה את מדברת??". החברה אמרה לה - "הוא כאן, הוא אמר לי שהוא כאן!! (תזכרו שמדובר על לילה. בערך 11 בלילה) - הוא אמר לי שהוא בספארי!!!".



חוצמזה, לרגל יום האם – רציתי לספר לכם על העגילים שהכנתי לאמא שלי במסגרת הקורס שאני אוטוטו מסיימת בסטודיו ענבר (הקהל אומר יחד "AWWWW". כן, גם אני מאוד עצובה, וגם אני מאוד אתגעגע...)
את העגילים הכנתי בטכניקה שנקראת "ניפוח". לפני שהכנתי אותם יצא לי להכין תכשיט נוסף בטכניקה הזאת - התכשיט האהוב עליי בקורס הזה - תיליון של הנסיך הקטן:
(תמונה או 2 של התיליון)

"ניפוח" נשמע אולי כמו משהו שעושים לזכוכית. עדין וקסום ו...בנשיפה...? 
הו, לא. אם זה מה שחשבתם, טעיתם בגדול.
לצורך טכניקת ניפוח משתמשים ב"טבלת שקעים" שעשויה מברזל יצוק. זו טבלה (כבדה להחריד) שממש כמו תבנית מאפינס למשל (המממ...מאפינס...) - יש בה שקעים, רק שכולם בצורה של חצי עיגול בדיוק, וכל אחד בגודל קצת אחר מקטנטן ועד גדול בסדר עולה.

תמונה מכאן

אחרי שמנסרים מפלטת מתכת (במקרה שלי פליז) שני עיגולים (עבור התיליון, או ארבעה עבור העגילים) באותו גודל ומשייפים אותם שיהיו עגולים ממש, שמים עיגול בשקע הכי קטן שעדיין יכול להכיל את העיגול בשלמותו. לוקחים מוט ברזל שמצד אחד יש לו ראש עגול ומצד שני ראש שטוח ושמו בישראל (ואני מניחה שלא רק) הוא "פונץ" שהראש העגול שלו (הראש העגול הוא מה שמשנה) הוא בגודל הכי קרוב לשקע שבחרנו, שמשאיר עדיין מרווח בעובי החומר. לוקחים פטיש גומי (למה גומי? האצבעות שלי שהיו מתרסקות אם הייתי משתמשת בפטיש ברזל וניצלו כי השתמשתי בפטיש גומי הן סיבה מספיק טובה). שמים פונץ על לוחית הפליז העגולה שנמצאת בשקע. מכוונים את הפטיש שיפגע בראש השטוח של הפונץ. מרכזים את כל האגרסיות והעצבים ו-....
זה לא המקום להכות בעדינות (כמו שניסיתי בהתחלה).
צריך להכות!
חזק!
זו הדרך היחידה
ותנו לי לומר לכם - זה כיף!

תמונה מכאן

בהתחלה, קצת כמו לנפח בלון (אגב ניפוח), זה קשה. המכה הראשונה עושה, כאילו, הכי פחות וצריך עבורה הכי הרבה כוח. ככה זה מרגיש לי בכל מקרה. 
אבל אז המתכת מקבלת את המרות של הפונץ והפטיש והאגרסיות והעצבים ומתמסרת.
ואז עוברים לשקע הקטן יותר עם פונץ קצת יותר קטן, וכך הלאה, עד שמרוצים מהקימור שמתקבל. ואז - ללוחית העגולה השנייה.
בסוף, כששתיהן מקומרות באותה מידה בדיוק, מנסרים מהן את הצורה הרצויה (או במקרה שלי עם התכשיט של הנסיך הקטן - עשיתי את זה לפני, אבל בד"כ זה לא רצוי כי כש"מנפחים" כי הצורה שניסרנו עלולה להתעוות), מלחימים אותן יחד, משייפים, מנקים, מלטשים, מבריקים, ו-VOILA, תכשיט חדש נולד!
כמובן שאת התכשיט ההו-כה אהוב שלי, של הנסיך הקטן (חלק מליין תכשיטי הנסיך הקטן שהתחלתי לפתח בלי כוונה תחילה בקורס).... 
איבדתי. באותו. ערב. שסיימתי. להכין. אותו. 
*בוכה*
הוא כנראה נזרק בטעות לפח. 
*בוכה יותר חזק*

כל כך מוצלח

כל כך אבוד :(

אבל את העגילים סיימתי להכין, ענדתי אותם בדרך הביתה כדי לוודא שלא ייעלמו, ולמחרת נתתי אותם למי שתכננתי אותם עבורה: אמא שלי.


שאני אוהבת הכי בעולם
ותמיד תומכת בי
(בעיקר כשמדובר בכל נושא הקעקועים)
(כן)
(לא באמת)
(ממש ממש ממש לא)
(אבל לא נורא)

XO

2 comments:

אילנה אמר/ה...

מקסים כל כך!יום אם שמח כל השנה :)

Hila Ben Hanoch - Levy אמר/ה...

אפילו לא ידעתי שהיה יום האם... יום אם שמח אהובתי. ובעצם, שיהיה שמח כל יום כל היום.

YOU MAY ALSO LIKE...

Related Posts Plugin for WordPress, Blogger...